רש"י על סוטה י״ב ב:כ׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על סוטה י״ב ע״ב:י״ט רש"י על סוטה י״ב ע״ב:כ״א »

1 פתח עינים על עבודה זרה פתח ↗

משנה נכרית מניקה בנה של ישראל וכו'. הריטב"א בחידושיו הקשה דהכא מוכח דחלב נכרית מותר כל דליכא סכנה ומפרק חרש והתוספתא מוכח דדוקא אי איכא סכנה לולד שרי ומסיק וז"ל והנכון דחלב נכרית מותר מן התורה וכו' ומיהו חכמים אסרוהו כל היכא דאפשר בחלב בת ישראל מפני שהן אוכלין שקצים ורמשים וחלב שלהן מוליד אכזריות ומדות רעות וכו' עכ"ל וכן כתב הריטב"א עוד בחידושיו יבמות סוף פרק חרש ע"ש:ומדבריו משמע קצת דהקפידא משום שאוכלים שקצים ורמשים אבל בלא"ה אין קפידא בגופן שלהם. אבל מדברי הרשב"א בחידושיו ליבמות והביאו הר"ן בסוגין משמע שהטעם משום איכותם דישראל ביישנים רחמנים וג"ח ומקיימי מצוות משא"כ הגוים ע"ש. ומדברי רש"י בסוטה דף י"ב מוכח דהקפידא היא משום שאוכלת שקצים ורמשים והתינוק טועם בחלבה מה שאוכלת ע"ש וכתב הרב בית דוד י"ד סימן כ"א דלדברי רש"י אם יכולין לשמור הנכרית שלא תאכל איסור בזמן היניקה שרי ע"ש. וממרוצת לשון הריטב"א בסוגין משמע לי דגם השקצים ורמשים שאכלה קודם שהתחילה להניק מזיקין שהחלב מוליד אכזריות וכו' וכן יש לפרש מ"ש הריטב"א פרק חרש. ועמ"ש הרב כנה"ג י"ד סימן פ"א הגהת ב"י אות נ"ז ודוק בדברי הריטב"א בסוגיין ופרק חרש. ובדברי הרשב"א ס"פ חרש בחידושיו ע"ש:ומור"ם בהגהה שם בי"ד סימן פ"א כתב דחלב נכרית מטמטם הלב. וכתב הר"ב בית דוד שם ומ"ש מטמטם הלב לא מצאתי ע"ש. ואתה תחזה לרבינו בחיי דבשר בחלב מטמטם הלב ע"ש פרשת משפטים דישנו בנותן טעם ע"פ הטבע. ומהרש"ל בים של שלמה סוף פרק חרש סימן ז' כתב משם המקובלים דאכילת שקצים ודומיהם מטמטמין הלב והשכל ע"ש. וכ"כ עוד רבינו בחיי סוף פרשת שמיני שהלב מטמטם באכילת דברים האסורים ע"ש. וראיתי בפסיקתא שם סוף פרשת שמיני שכתוב ונטמתם בם מלמד שהטומאה מטמטמת את הדעת ומרבה טפשות באדם עכ"ל וק"ק על הרב בית דוד דנעלמו ממנו דברי הפסיקתא ורבינו בחיי. וגם על מהרש"ל יש להרגיש דמטי ביה משם המקובלים ולא הזכיר הפסיקתא:

2 סוטה פתח ↗

מְלַמֵּד שֶׁהֶחְזִירוּהוּ לְמֹשֶׁה עַל כׇּל הַמִּצְרִיּוֹת כּוּלָּן, וְלֹא יָנַק, אָמַר: פֶּה שֶׁעָתִיד לְדַבֵּר עִם הַשְּׁכִינָה יִינַק דָּבָר טָמֵא? וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְגוֹ׳״. לְמִי יוֹרֶה דֵּעָה וּלְמִי יָבִין שְׁמוּעָה — ״לִגְמוּלֵי מֵחָלָב וּלְעַתִּיקֵי מִשָּׁדַיִם״.

20 דבר טמא - זו שאכילתה דברים טמאים והתינוק טועם בחלבה כל מה שתאכל כדאמרי' ביומא דף עה: גבי לשד השמן:

21 את מי יורה דעה - למי לימד הקב"ה תורה למי שגמל והפריש עצמו מחלב טמא ונעתק מן השדים הטמאים כמו ויעתק משם בראשית יב:

1 פרדס יוסף פתח ↗

העברית. רש"י שלא רצה לינק מנכריות שעתיד לדבר עם השכינה, ע' מיני תרגומא, יל"ד דבכתו' נ"ט. הכרה של ולד באמו ג"ח וחריף אפי' נ' יום, ומשה שהי' יותר מג"ח למ"ל הטעם משום כבוד השכינה, וי"ל דבפ"ו פרש"י ותראהו את מי ראתה הילד זה פשוטו ומדרשו ראתה עמו השכינה, ולכאו"ק למה הביא הדרשא אחר שכ' פשוטו ועשפ"ח, אלא דקשה למה לא הבינה שהיא אמו דמאחרת לא רצה לינק, אע"כ דסברה דמשו"ה ל"ר לינק דראתה עמו השכינה ויהי' עתיד לדבר עמו וא"ש הכל, וע' מהרש"א סוטה י"א. ומשכיל לדוד בזה, ובשו"ת שו"מ תליתאה ח"א נ' הביא משנה ע"ז כ"ו. עכו"ם מניקת בנה של ישראל ולמה משה ל"ר לינק, וביפ"ת כ' לא שהחלב של עכו"ם מצד עצמו טמא אלא משום שמאכילתו דברים טמאים, מרש"י סוטה, ואם הנכרית בבית ישראל ואוכלת מאכלי ישראל מותר ע"ש אריכות, וע' הגהות רצ"ח דל"ד במשה לבד שעתיד לדבר אם השכינה, רק הדין ביו"ד פ"א ס"ז דלא יניק תינוק מעכו"ם דמטמטם הלב ומוליד לו טבע רע, רק כאן הי' קודם מ"ת ול"ה אז אסור אכילת איסור ולכן הצריכו חז"ל לומר משום דעתיד לדבר עם השכינה, ולשון מטמטם הלב הוא ברמ"א ג"כ משום דאוכלת דברים טמאים והתינוק טועם מהם כרש"י כאן, וע"ע בד"מ בשם הגה"א דהביא ראי' מאחר שאכלה אמו ממין ע"ז וזה גרם לו לעת זקנותו שיצא לתרבות רעה, וע' בבל"י סקי"ח ולה"פ סקכ"ט, וע"ע בתוס' חגיגה ט"ו. ד"ה שובו, ובס' תולדות אפרים בקונ' דרך אפרת אות ל"ד אריכות וע"ע שטמ"ק ב"ק קי"ג, ופה"מ לר"מ כלים פי"ב מ"ז, ובאר הגולה חו"מ תכ"ה אות ש':

2 יין הטוב פתח ↗

והנה שוב חפשתי באור זרוע שבשמו כתב כן הגהות אשרי, ויגעתי ומצאתי בס"ד שכתב בהלכות שבת ח"ב סוף סי' מ"ח וזה לשונו: "וצריכה אשה מעוברת להזהר שלא תאכל שום דבר איסור שמחמת כן הוי הולד רשע, כההוא דפרק אין דורשין ירושלמי דף ע"ז ע"ב דאמר ר' כהן: 'אמו של אחר כשהיתה מעוברת בו היתה עוברת לפני עבודה זרה והריחה מאותו המין ונתנו לה ואכלה והיה אותו המין מפעפע בגופה כאירסא של חכינה' עיין שם ביפה מראה. וצריך להזהיר את המניקות כדי שלא יאכילו התינוקות דבר איסור, כדי שיהיו יהודים טובים" עכ"ל. ואם זה מקור דברי הגהות אשרי, נראה דמפרש מה שכתב: "וצריך להזהיר את המניקות" היינו שיש להזהירן שלא יאכלו הם איסור כדי שלא יאכילו התינוקות, כלומר כדי שלא יניקו התינוקות חלב שמתהוה מדבר איסור. אלא דלכאורה יש לגמגם קצת בזה, דבחולין דף ס"ט נראה דהחלב בא מהאברים, עיין שם, דמשום הכי באבר היוצא החלב אסור, וכן הוא בטוש"ע סי' י"ד סעיף ה'. וכמו כן יש להעיר לכאורה על כמה אחרונים שכתבו לאסור בפסח חלב מבהמת נכרי שאוכלת חמץ דסבירא להו דהחלב אתי מהמאכל, דהלא בש"ס וטוש"ע הנ"ל נראה דהחלב בא מהאברים. אלא דמהש"ס יומא דף ע"ה דאמרינן: "מה שד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו כל מיני טעמים שהאם אוכלת", וכן מפירוש רש"י בסוטה הנ"ל, נראה שהחלב מתהוה מהמאכל. ועיין בתשובת מהר"מ שיק או"ח סי' רי"ב ותשובת הרמ"ץ או"ח סי' כ"ח ויש להאריך בזה במקום אחר.

« רש"י על סוטה י״ב ע״ב:י״ט רש"י על סוטה י״ב ע״ב:כ״א »